נעים מאוד

אני חיה בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי, עם דניאל – אהוב ליבי, שותף לדרך ואבא לארבעת הילדים שלנו.
דניאל הוא נגר ומורה לנגרות, יוצר בעץ בידיים מלאות הקשבה, דיוק ונוכחות.
העשייה שלנו שונה, אבל השורש משותף –
לעבוד מהלב, לכבד חומר וזמן, וליצור מרחבים שנעים להיות בהם.

 

גדלתי ביישוב קידר שליד ירושלים.
בשבילי הוא היה עוגן – קיבוץ גלויות של אנשים, תרבויות ומטבחים.
בתור ילדה הייתי רק מחכה שישאלו אותי אם אני נשארת לארוחה, כי בכל בית חיכה עולם אחר.
שם נזרע החיבור העמוק שלי לאוכל ולאנשים, ולמה שקורה כשמתיישבים יחד סביב שולחן.

 

הדרך שלי למטבח עברה גם דרך החינוך.
למדתי חינוך אנתרופוסופי, ובמקביל – תוך כדי הלימודים – עבדתי שלוש שנים כמלצרית במסעדת מחניודה.
שם, לצד אסף גרניט, נחשפתי לתודעה עמוקה של אוכל, יין, שירות ואירוח.
לא רק מה מגישים – אלא איך. איך רואים אדם.

איך יוצרים חוויה נדיבה, מדויקת ומכבדת, שבה מי שמגיע מרגיש הכי נעים שיש.

הייתי אז בת 23, ונהניתי מהשמחה הפשוטה של לבוא לעבודה.
רק עם השנים הבנתי עד כמה התקופה הזו עיצבה אותי –
כמבשלת, כמארחת, וכבעלת עסק.
 

היום אני מיישמת את אותה תודעה:
לפגוש את מי שמולי באמת, לראות את האדם, ולתת לו להרגיש רצוי.

לצד זאת, החינוך היה ועודנו עוגן משמעותי בחיי.
עבדתי כגננת וכמנהלת גן במשך שמונה שנים, ושם למדתי לעומק לראות אדם כמכלול של גוף, רגש ונפש.
האוכל, העבודה בידיים, הקצב של היום והנוכחות ברגע – השתלבו בטבעיות והפכו לשפה חינוכית.
בזכות השילוב הזה נפתח בי רובד נוסף:
ההבנה שאוכל הוא לא רק הזנה, אלא קשר, ביטחון ותחושת בית.

 

אחרי לידת הילדה הרביעית, ובתקופה שבה העולם עצר לרגע, בחרתי להקשיב.
לעצמי. ללב. ולקריאה שהייתה שם כל הזמן.
וכך נולדה עדוש – העסק שלי, התינוק החמישי שלי,
והמרחב שבו אוכל, אנשים ותודעה נפגשים.

אני מאמינה שאין מקריות.
שהכול מדויק. ושהדרך אל הלב עוברת דרך הבטן –
דרך בישול, אפייה, עשייה משותפת וישיבה סביב שולחן אחד.

 

בסדנאות ובאירועים שאני מקיימת בביתי, אתם מוזמנים להרגיש בבית.
יש מי שבאים ללמוד,
יש מי שבאים לאכול,
ויש מי שבאים בשביל החיבור.
הכול נכון.

 

אם הגעתם לכאן – כנראה שיש סיבה.
הדלת פתוחה,
והלב גם 🤍